אני כבר לא מסוגלת לשמוע את קולך
פעם זה היה נעים ומתוק ומעורר פרפרים ומלווה בדופק לב מהיר
ועכשיו זה סתם מעיק ועצוב ומעצבן- בעיקר מעצבן
אני לא מסוגלת לשמוע את קולך
אולי נדבר שוב ביום מן הימים ואולי שום דבר כבר לא יפריע לי יותר לעולם
ואולי לא נשוב לדבר אף פעם ואשכח את כל מה שהיה ומכל מה שאי פעם היה יכול להיות
ואומרים שהגבול בין האהבה אל השנאה הוא נורא קטן
ואני כבר לא יודעת אם אני שונאת, אני לא שונאת ממש
אולי זו האדישות שכואבת נורא
אבל בינתיים
-
כמה הזוי זה המעבר הקיצוני בין להיות בסביבת אנשים כל הזמן לבין להיות בשקט של הבית? (*הזוי כמו המעבר בין הנושאים בפוסטים שלי)
זה מדכא אותי נורא בצורה קיצונית וקשה לי מאוד עם זה
שוב לבד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
DarkROxen